יתר לחץ דם (להלן - יל"ד), נחשבת זמן רב, כמחלה בעלת מרכיב פסיכוסומטי. כלומר בעיה אורגנית, הנגרמת ,בין השאר, גם ע"י גורמים פסיכולוגים. מצב זה נקרא לעיתים גם יל"ד "נוירוגני". ב-50 השנים האחרונות, נעשו מחקרים רבים, במאמץ להבין את האופי הפסיכוסומטי של יל"ד, וזאת ,על מנת לשפר את אופן הטיפול במחלה. התפיסה הפתופיסיולוגית שרווחה בכל השנים היתה, שעליות חוזרות של לחץ הדם עקב עקה נפשית (emotional distress), גורמות עם הזמן לשינויים מבניים בדופן כלי הדם העורקים, ובעקבות כך להתפתחות של יל"ד קבוע. מכאן התפתחה המסקנה המעשית, לפיה, שימוש בטכניקות הרפיה למיניהן, להקלת והפחתת העקה הנפשית, יגרמו להעלמות העליה בלחצי הדם. האם לתפיסה זו יש הוכחה מדעית מוצקה? כאשר בוחנים את אלפי המחקרים שנעשו ב-5 העשורים האחרונים בתחום זה, המסקנה המצערת היא ,שלתפיסה זו יש מעט מאוד הוכחות מוצקות, ואין כלל הנחיות חד משמעיות לגבי אופן הטיפול המתאים. מחקרים אלו , לא הצליחו להוכיח את האמונה המסורתית, לפיה ,עליה בלחץ הדם עקב עקה יומיומית או עקה נפשית, יכולה לגרום להתפתחות יל"ד קבוע, בעלת מהלך כרוני ממושך. לכן ניתן להניח אחת מהשתיים: יל"ד לא קשור לגורמים פסיכוסומטיים/פסיכולוגים, מעבר לשינויים זמניים וחולפים בלחץ הדם. או: שיש מקום לבחון היבטים שונים וזוויות ראיה אחרות בכל הקשור לחקר הנושא הפסיכוסומטי בכלל, והקשר להתפתחות יל"ד קבוע בפרט.
ננסה אם כן,לבחון את ההנחה השניה, ולצורך כך נתמקד ב-3 כיווני מחשבה חדשים. הראשון, מתייחס להדחקת רגשות לעומת ביטוי ומודעות אליהן. כל המחקרים שפורסמו עד היום התמקדו בביטוי המודע של רגשות כמו כעס או חרדה. רגשות מודחקים, שלא באו לידי ביטוי בצורה מודעת, זכו לתשומת לב מעטה מאוד. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שקיים קושי לאמוד או לקבוע מדדים כמותיים ואובייקטיבים על מנת להעריך אותם.לכן, כיוון מחשבה זה מנסה לבחון את הקשר בין רגשות מודחקים, לא מודעים, להתפתחות קבועה של יל"ד.
הכיוון השני, מתייחס ליחסי הגומלין בין גורמים פסיכולוגיים ובחירת הטיפול להורדת לחץ הדם. אחת המטרות העיקריות בחקר הקשר בין מצבים פסיכוסומטיים ליל"ד ,היא שיפור תוכנית הטיפול המוצעת למטופל. כפי שהסברתי, כל המחקרים שפורסמו עד היום, לא הוכיחו את יעילות השימוש בטכניקות הרפיה שונות כגון: ביופידבק, היפנוזה, ואמצעי הרפיה דומים, בהורדה קבועה ומתמשכת של לחץ הדם . אותו כנ"ל נכון לגבי הפסיכותרפיה. יתרה מזאת, מטופלים בעלי סגנון התנהגות מתגוננת או מדחיקה של רגשות, הקשורה או לא קשורה למאורע טראומטי בילדות, סביר להניח שלא ירוויחו מטיפול פסיכותרפי, בכל הקשור להורדה קבועה של לחץ הדם. בעיקר כאשר לא קיים אצלם ביטוי מודע של עקה נפשית. מאחר ולא קיימות מספיק הוכחות לכך שטיפול פסיכולוגי יעיל בטיפול ביל"ד, יש מקום לבחון את יחסי הגומלין בין גורמים פסיכולוגיים והתגובה לטיפול תרופתי , ובמיוחד ,לקבוצות תרופות שונות להורדת לחץ הדם מאשר אלו הנמצאות בשימוש במקרים של יל"ד על רקע תורשתי.
הכיוון השלישי והאחרון מתרכז בזיהוי ביטויים קלינים של יל"ד פסיכוסומטי. זהו הכיוון המעניין ביותר. ניתן כיום להגדיר 4 קבוצות של חולי יל"ד עם מאפיינים קלינים, אשר אינם מתאימים לדפוס המקובל של יל"ד, ואשר בהם ניתן למצוא את אותם יחסי הגומלין בין המאפיינים הפסיכוסומטיים לבין עליות בלחץ הדם לאורך זמן. הראשונה - חולים עם סימנים קלינים של פעילות יתר של מערכת העצבים האוטונומית,(דופק מהיר, הזעה, חום או אודם בפנים, חולשה, תחושת עילפון ועוד) הנגרמת ישירות מצריכת אלכוהול מוגזמת או לאחר אירוע מוחי או בקרב חולים עם תסמונת דום נשימה לילי. הקבוצה השניה, מאופיינת ביל"ד גבוה, דרגה 3, שאינו מוסבר. כלומר, ללא רקע תורשתי וללא סיבות שניוניות הגורמות לעלית לחץ הדם, ואשר אינו מגיב לטיפול תרופתי מקובל. בקבוצת חולים זו , עמידות יל"ד לטיפול, נובעת כנראה ממכניזמים שונים מהמכניזמים הרגילים. בעיקר נמצא אצלם פעילות גבוהה של מערכת העצבים האוטונומית, בהשוואה לאלו עם יל"ד "רגיל". קבוצה זו מגיבה טוב יותר לטיפול משולב של תרופות מקבוצת חוסמי בטא ואלפא אדרנרגים, החוסמים את פעילות מערכת העצבים האוטונומית.
2 הקבוצות האחרונות הן יל"ד התקפי (paroxysmal) ויל"ד תנודתי (Labile). 2 צורות אלו של יל"ד מאופיינים באירועים חולפים של עליה חדה ומשמעותית בלחץ הדם בהשוואה לאלו עם יל"ד גבוה קבוע. צורות אלו נחשבות בעלות רקע פסיכוסומטי. 2 הצורות הללו שונות אחת מרעותה, וחשוב להבדיל בינהן על מנת להתאים לכל צורה את הטיפול המתאים לה. יל"ד התקפי, מכונה גם "פסאודו פאוכרומוציטומה", והיא מסמלת היטב את הקשר בין רגשות מודחקים ויל"ד, ואת ההשלכות הקליניות של הכרת קשר זה על בחירת סוג הטיפול עצמו. חולים הלוקים בהפרעה זו חשים מאורעות התקפים, ללא גורם מעורר מוכר שהמטופל מודע לו, של עליות חדות בלחץ הדם מלווה בתסמינים גופניים כמו כאבי ראש, הזעה, אודם, חום בפנים,וכאבי חזה. החולים בדרך כלל מתעקשים שאין גורם של עקה נפשית (ביטוי רגשי מודע או "panic attack") הקשור או מעורר את ההתקף, וכך מסווים את המקור לתלונתם. ההוכחה המוצקה ביותר להבנת הגורם האטיולוגי להפרעה זו היא הצלחת הטיפול בה.הטיפול מבוסס על שילוב תרופות החוסמות את קולטני מערכת העצבים הסימפטטית מסוג אלפא ובטא במשולב עם תרופות בעלות השפעה נוגדת חרדה לטווח ארוך מקבוצת מעכבי פירוק הסרוטונין.הצלחת הטיפול בהם מחזקת את ההבנה שמדובר בהפרעה פסיכוסומטית, למרות שלא ניתן לזהות גורם מעורר כמו תחושה של כעס או חרדה.
לעומת זאת, יל״ד תנודתי היא צורה שכיחה של יל"ד בקהילה, אך נכון להיום, לא קיימות התוויות אבחנתיות מוגדרות להפרעה זו. בדרך כלל ההתייחסות אליו היא בעזרת תיאור קליני סובייקטיבי של המטופל, על עליות לא קבועות בלחצי הדם. ההבדל העיקרי בין מצב זה, לבין יל"ד התקפי, הוא בכך שבהפרעה זו, עליות לחץ הדם מופיעות, בצורה אופיינית, בזמן שהמטופל מודע ויכול להצביע על תחושת עקה נפשית הקיימת אצלו. למרות שעליית לחץ הדם במקרה זה היא לרוב א-תסמינית, בחלק ניכר מהמטופלים היא מלווה בתחושה של דפיקות לב ו/או כאבי ראש לוחצים. יל"ד זה, מאופיין על ידי עליית לחץ דם, שמקורם הוא ללא ספק עקב עליה בפעילות מערכת העצבים האוטונומית, בדיוק כפי ששינויי לחץ הדם מרגע לרגע נשלטים על ידי מערכת זו. כאן העליה בלחץ הדם בדרך כלל מלווה בעליה של הדופק כחיזוק להנחה זו. למרות שאין הוכחה חד משמעית שהפרעה זו גורמת לפגיעה ונזק לאיברים חיוניים כמו מח, לב, כליות וכלי הדם, יש מקום, בחולים מודאגים, לנסות לשלוט בעליות לחץ הדם, על מנת לגרום למטופל תחושת הקלה, גם ללא הוכחות של נזק לטווח ארוך. גם כאן שילוב תרופתי שונה מהמקובל מביא לשיפור משמעותי בהרגשת החולה ובהתנהגות לחץ הדם.
ניתן לסכם כי נכון להיום, כלל המחקרים שפורסמו עד כה, לא הוכיחו קיום קשר בין תחושת עקה ועקה נפשית לבין התפתחות קבועה של יל"ד. לעומת זאת, מצבים של הדחקה רגשית, כמו במקרים של טראומה בילדות, קשורים להתפתחות יל"ד בעלת התנהגות ייחודית , המאופינת בפעילות יתר של מערכת העצבים האוטונומית, שמקורו פסיכולוגי, אשר מגיב לתכנית טיפול שונה מהטיפולים המוצעים לחולי יל"ד קבוע.